המילים, משבר… התפתחות…
ברשותכם אני לא ממש מתחברת.
עזבו אותי גם מכותרות של "נעבור ממשבר להתפתחות".
אין לי עניין להנכיח את המילה משבר. גם לא רוצה להיות תחת אלונקת ההתפתחות.
לפני 4 שנים חזרתי מטיול של שלושה שבועות בקובה. קובה, מדינה לא מתפתחת לא מתקדמת וסביר להניח שהסטטוס הקבוע שם הוא קבוע ולא משתנה. אין להם משברים. הם חיים במציאות אחרת, שונה אך לא משברית. מציאות קבועה.
אני זוכרת את ואראדרו Varadero במיוחד. הגענו לאיזו פינה של הפינה המעוגלת בקובה חור של ממש אבל גן עדן. זכורה לי אחת העובדות במלון, בבוקר הייתה החדרנית, בצהריים עבדה במזנון בחוף הים ובין לבן גם עסקה בעיסוי רקמות עמוק על חוף הים לצד רשרוש האין גלים בים הפלטה של החיים.
בעוד היא מעסה את כתפיי, כפות רגליי ואת גבי השזוף שאלתי אותה בספרדית (נהניתי מאד לפטפט בשפת אימי ספרדית) היא שרה זמזמה שיר קצבי, ולא הפסיקה לחייך.
בעיני היא היתה האישה המאושרת ביותר בעולם. מה השכר החודשי שלך? השכר שלי 300 דולר בחודש.
תגידי.. איך זה שאת כל כך מאושרת עם שכר כזה? תמיד את מחייכת, שמחה.
כמה ילדים יש לך? שלושה היא ענתה. איך את מסתדרת, איך את מגדלת 3 ילדים.
שימו לב לתשובה – זה מספיק לי, כי המדינה משלמת לי ביטוח בריאות- הכל על חשבון המדינה לי ולילדיי אין הוצאות על בריאות לכל החיים – רופאים ניתוחים. הכל .
המדינה מחשבת ומסייעת בתשלום על הדיור שלי.
המדינה גם משלמת לילדים שלי חינוך לכל החיים. גנים חוגים אוניברסיטה. לכולם לכל החיים.
אז אני ממש מאושרת ושמחה כי כל מה שאני בעצם צריכה, יש לי.
בריאות, דיור וחינוך.
אני מרוצה ומאושרת כי כל מה שנותר לי זה לדאוג לי ולילדיי – רק לאוכל ותרבות.
כמובן ואף לא לדקה איני משווה את רווחת החיים בקובה, את הקדמה, את הטכנולוגיה, את מודרניזציה לזו ששלנו.
אין מה להשוות ואין בכלל קשר בין הקדמה שלנו לעוני ולזמנים שהם חיים שם.
אבל אני מודה שקינאתי בה. על היכולת שלה לחיות בסוג של שקט מנטלי ללא דאגות.
כואבת לי הבטן, אני כאובה מעוד כותרת "הותר לפרסום". אני מדמיינת את החטופים מתחת לאדמה ויש לי מועקה וכאבי לב. אני יודעת שעוד חודש חודשיים חצי שנה נסיים את הפרק הזה של הלחימה בעזה, ננסה לאסוף את השברים, ננסה להמשיך לחיות מתוך כאב ומתוך החיים עצמם.
אבל, האם נצליח להיות מאושרים לרגע? להתכנס לפרופורציות? להיות צנועים? ענווים? להתנהג באצילות? לנהוג במידת הרחמים ובערכי מולדת? – שאלה –
בעיסוקי אני נחשפת לערב רב של א.נשים. טובים, חכמים, ישרי לב הגונים והוגנים.
פתאום נדמה לי שיש צונאמי של בינוניות. אני כותבת כי בא לי להוקיע את הבינוניות מתוכנו.
בא לי לחיות בדור אחר. דור הפלמ"ח דור בן גוריון. כן כמו בקובה.
מעדיפה סטטוס צנוע גם אם המחיר הוא לא להיות מתוחכמים טכנולוגית, מעדיפה לחיות לו יכולתי עם כיפות ברזל מנטלי וללא כיפת ברזל כנשק.
לו יכולתי. אבל אי אפשר.
לא נותר לנו אלא להמשיך לחיות במדינה הקטנה שלנו בהישרדות תמידית, על המשמר.
אז אם אלה החיים אני מתפללת על נרות החנוכה שנקום מכאן כולנו, אחרת!
